פרק (3) סיומים תזמורתיים בחשיכה
מועדון הרוק האלטרנטיבי קוקנאט טיזר הממוקם בפינת הרחובות קרסנט הייטס ושדרות סנסט בלוס- אנג'לס, כאילו חיכה רק לבואי. החניתי את הקדילאק הישנה שלי בחנייה האחורית של המועדון, בקשתי מרות שישבה לידי לא לזוז, היא חייכה.
יצאתי
מדלת הנהג, פתחתי את הדלת עבורה כמו ג'נטלמן אמיתי, היא יצאה, גבוהה ממני בכמה
סנטימטרים, הביאה לי חיבוק הגון ונשיקה קלה על הפה וטרחה להגיד תודה בנימוס.
שנינו לבשנו
ג'ינסים דהויים לגמרי, חולצות קצרות והדוקות כמיטב המסורת הרוקנרולית, החולצה שלי בצבע
שחור עליה התנוסס הלוגו של תחנת הרדיו הטובה ביותר בזמנו בלוס-אנג'לס 105.5 , על
חולצתה של רות חברי להקת קיס מחופשים ומאופרים. שנינו נעלנו מגפיים, אני מגפי
הארלי דייוידסון, הארנק השחור שלי בצבץ מהכיס האחורי מלווה בשרשרת קשורה לחגורה הנופלת
לצד מכנסיי, רות הלכה עם תיק צד נשי לא אופנתי במיוחד, האוויר היה נקי וריחות של
אביב מהולים בריחות של "הצמח המתוק" זרמו באוויר בעדינות הראויה.
הסתכלנו
האחד על השני חייכנו, מזה חודשיים שאנו יוצאים יחד ונהנים האחד בחברת השנייה למרות
הפרשי הגיל בנינו, הבנו שזה מה שנכון לנו לעת הזו וזרמנו עם ההרגשה. רות חיברה
אותי לעולמות הרוח, דרכה למדתי על בודהיזם ומהי מדיטציה ויוגה, כמובן לאכול בריא "פראסדה"
אוכל טבעוני. אבל בעיקר למדתי ממנה את רזי האהבה, מה נכון ומה לא נכון לעשות, בעיקר
ההמתנה המדודה והפולחן הראוי והמכובד בלעשות אהבה. לגביה נראה לי שהיא שמחה בחיבור לצעיר בין 22 ,
חזק , בריא, עם ראש מופרע, יצירתי המחזיר לה את הנעורים. הייתי משמיע לה קטעים חדשים בגיטרה והיא הייתה
מעבירה לי משוב, באופן הכי אמיתי שניתן ללא הנחות, פתאום נתפשה אצלי ההבנה שביקורת
אינה כשלון אלא מקור ממנו אפשר רק לצמוח, משום מה זה לא פעל לי עם כל אחד. רות פתחה לי עולמות חדשים וזה בעיקר מה
שהייתי צריך באותם ימים, פעלנו יחד כיחידה משומנת המכירה את גבולות הגזרה של כל
אחד מאיתנו, עד שיום אחד היא נעלמה.
ברקע אפשר
היה לשמוע את הדי המוסיקה לגמרי קוראת לנו מכיוון המועדון, מעין כבדות של בסים
מהולים בביטים של תופים וגיטרות רחוקות, רציתי כבר להיות בפנים, זה ריגש אותי.
חיכינו בחניה לרובי שהבטיח לי להכניס אותנו
בחינם למועדון הדלקתי סיגריה מאותן מרלבורו לייט בחבילת סופט פק- רכה שהזכירה לי
במיידי את שליפת סיגריות הנובלס מהעטיפה הירוקה שלהן שנה קודם מהכפר ההוא בלבנון.
הקולות
והתמונות שעלו לי מהראש באותה שנייה ששאפתי את השכטה הראשונה, הם בדיוק אותם קולות
של חבריי מהשירות שעלו זה אחרי זה בראשי, הסתכלתי על רות ולא ראיתי אותה אלא ראיתי
את הצוות שלי , עמדנו שם שפופים עם אפודי קרב וקסדות בפאתי הכפר, לפני הפשיטה על כפר
"ברעשית", השפתיים שלי צרבו נואשות מהרפס שהתפוצץ לי תוך כדי ההליכה אל
היעד. מה שלא חס עליי כלל זו הרוח הקרה
שפגעה ישירות בפניי.
"תכף נתחיל לשמוע כלבים" אמר יפתח
מפקד המחלקה, היינו הראשונים בכוח, הרגשתי
איך חום גופי עולה ולאט לאט איבדתי את הקשר למציאות, נשמעו יריות ראשונות מהכפר
ואני חשבתי לעצמי זהו אני מת. התעלפתי, פקחתי לרגע את העיניים ויכולתי לראות
עיניים מוכרות ושוב התעלפתי, עוד לפני הצלחתי לסמן על כאב בטן, האפנדיציט התפוצץ. פעם הבאה שפקחתי את עיני הייתה כבר אחרי ניתוח
בטן לא פשוט וניקוז נוזלים שארך כשבוע של סבל נוראי. זה מדהים אבל בכל הסיטואציה המוזרה הזו בה לא
הייתי בהכרה, הרגשתי ממש טוב, היה לי טוב עם העובדה שאני מת.
נתקפתי
דכדוך ובזה צפתה רות מהצד, באותם ימים לא הרשיתי לעצמי להיפתח ולספר על התקופה
ההיא במדינה הצפונית הארורה, נראה היה לי שאני מפגין חולשה. היא התקרבה ולחשה לי
באוזן " עכשיו זה כאן, אתה מבין, אין מה לרחף בעבר".
"צודקת",
אמרתי וחשבתי לעצמי איך היא ידעה על מה חשבתי, האמת התחושה הזו הטרידה אותי כל
אותו הלילה, אכלתי לגמרי סרט מטריד שהתנתקויות הללו מלוות אולי בדברים שאני עושה
ללא שליטה.
רובי
צעד מולנו, הוא נראה כמו כוכב רוק מקומי, שיער ארוך בלונדיני פזור מגיע עד כמעט אמצע
הגב, מכנסי לווייס משופשפות, נעלי דוקטור מרטין גבוהות ושחורות, חולצת פלנל קיצית,
המשויים לו לוק כפרי משהו, לידו צעדה בחורה צעירה, שחומת עור, שיער מתולתל וארוך, אף
היא נראתה בלוק המתאים ובמקום הנכון ככל
שהתקרבו השניים, ניתן היה להבחין בתווי הפנים, הצעירה שהיתה לידו הפנתה אליי מבט
ונראה לי שאנו מכירים כבר מזמן.
"
היי רובי", לחצתי את ידו, " תכירו , רות".
"
נעים להכיר", ענו השניים ביחד.
"
תכירו, ג'ורדן " אמר רובי, הפנה מבטו לצעירה.
לחצנו
את ידה וקלטתי , ג'ורדן זה לא שם אמריקאי.
"רגע,
ג'ורדן את מישראל"?
"
כן ", ענתה לי בבהירות וחייכה, " היה לי ברור שגם אתה כזה", המשפט
הזה , כבר היה בעברית.
"
מאיפה את?"
"
במקור מפרדס חנה, בשנה האחרונה פה בהוליווד, מחפשת את הדבר הבא"
"
מדהים, מכירה את הסצנה" ?
"אני
חייה את הסצנה" , ענתה ג'ורדן וחייכה ברכות.
"אם
תהיה נחמד, אכיר לך עוד ישראלים, שנראים בדיוק כמוך"
"
יו חברים אנחנו באמריקה, דברו אנגלית בבקשה" , בקשה רות בנימה מעוצבנת כמעה
"איך
אתם מכירים" ? הפניתי את השאלה לרובי ועברתי לאנגלית.
"ג'ורדן
, היא מלכת סצנת הרוק הישראלי באם-איי"
"אמרתי
לך שאסדר אותך" , חייך אליי רובי והמשיך
נכנסנו
אל המועדון יחסית בקלות, עברנו דרך הבר
ולקחנו בירות. צעדתי אחרי רובי, הבנות
הלכו אחרינו, נראה שהן מדברות בניהן.
רחבה
לא ממש גדולה התגלתה מולנו, במה מורמת בגובה של חצי מטר לערך, מהרמקולים בקעו
צלילי דיסטורשן אלטרנטיביים בגישה מודרנית, זה נשמע חדש , כל סצנת הגראנג' החלה
להתגלות לי אט אט. זה נשמע כמו חיבור של רוק כבד אבל עם נינוחות וסאונדים יותר
מחוספסים, עכשוויים מלווים במלודייה ברורה, המון כריזמה הייתה שם לימים הבנתי
שכריס קורנל מנהיג להקת סאונדגארדן הוא מלך המועדון, רוב קטעי הקישור היו של
סאונדגארדן להקתו.
תוך
כמה דקות התמלאה הרחבה, הצפיפות החלה להבנות, ארוכי וארוכות שיער כל אחד בהתאם
למוסיקה לה הוא מאזין ומנגן ובהתאם לכך. למדתי לאחר מיכן שלכל ג'אנר יש צורת לבוש
ובחירת בגדים מוקפדת, על יד כך ניתן להבין את השייכות לסצינה מוסיקאלית כזו או
אחרת.
רובי סימן לי שמי שאמור לעלות לסט של 35 דקות הם
"העצים הצועקים" SCREAMING TREES הרכב
שהגיע מסיאטל הרחוקה שם מתפתחת סצנת רוק אנד רול המקבילה לסצנת לוס -אנג'לס, בעת
ההיא לוס אנג'לס הייתה מרובה בלהקות גלאם רוק , סצינה שלא ממש התחברתי, הדבר אליו
לא יכולתי להתחבר זה אותם נגנים עם תסרוקות של נשים, מאופרים משהו, זה לא נראה לי
טבעי. אני בעיקר אהבתי את סצינת הגראנג' לפחות בתחילת דרכה היה משהו קיבוצניקי
בלבוש, איכרי כזה.
האלבום
האלמותי Uncle Anastasia של "העצים הצועקים" נוגן
כמעט במלואו באותו ערב, זו הייתה חווית חוץ גופית מבחינתי, שתי גיטרות חשמליות בס
תופים וזמר שמרוכז בעצמו ששר לתוך השיער הארוך שלו עם קול עמוק ונמוך וכשהוא מגיע
לצעקות הוא עדיין נשמע בתוך המוסיקה, בשלב מסוים הם יצאו לג'ם עם סולו אינסופי
כשהכלים האחרים משרתים את האווירה, אני בלי ששמתי לב התחברתי לניעור השיער שלי
בתוך בליל הקהל, לידי רות משתוממת ולא ממש מבינה אותי, היא התרחקה לאחור ובקשה
לחכות לי באוטו, נתתי לה המפתחות והבטחתי שאגיע מיד אחרי ההופעה. וממש ליידי
נעמדה ג'ורדן היא צחקה עד לב השמיים מנערת
את ראשה לכל עבר התקרבה אלי ואמרה "זה עוד כלום בשבת הקרובה נירוונה וסוניק יוט מנגנים בפלדיום יש
לי כבר כרטיסים"
" אני בא , עניתי לה
"
ברור ", היא זרקה בקול רם באוויר את מספר הטלפון שלה, ואני הייתי
חייב לזכור.. מיותר לומר שביום למחרת הייתי צריך לבקש מרובי את הטלפון של השדה הזו.
"
אוקי, עניתי , אני חייב לצאת הדייט שלי לא חשה בטוב " שיקרתי.
ג'ורדן הביטה
בי ואמרה, " היא לא שייכת לכאן , היא מדור אחר"
צחקתי
ויצאתי החוצה מהמועדון, לא לפני שהתחבקנו קלות, כאילו הכרנו האחד את השני שנים.
"
אני צריך שתלמדי אותי " לחשתי לה באוזן
"את
זה כבר הבנתי, תתקשר, נדבר" אמרה
ג'ורדן
יצאתי
מהמועדון, הרגשתי קצת שיכור שכן לקח לי זמן להבין איפה חניתי, למרות שהחנייה הייתה
מיד עם היציאה, פניתי הפוך לתוך הרחוב עצמו, הלכתי דקה ופתאום הבנתי שאני לגמרי
מתרחק, מישהו הסתכל עליי ואמר " גבר , תזהר לא להיכנס
בעמוד אתה שיכור" , לא עניתי אבל הבנתי מהר מאד שאני לא בעניינים.
התעשתתי ואיכשהו
הגעתי לחנייה , מצאתי את האוטו באחת השורות האחרונות, כל החנייה הייתה מלאה ונראה
היה לי שהיציאה לרחוב סנסט תהיה לי קשה, רות שכבה בכיסא האחורי של האוטו, זה נראה
שהיא ישנה, היא הרימה את ראשה ואמרה.
"קח
אותי הביתה , אני לא חשה בטוב"
"מה
קרה" שאלתי
"זה
כבר לא בשבילי הרעש האינסופי הזה, אני גם שתיתי יותר מידי " , היא בכתה.
נסענו
לביתה בהוליווד זה לקח לי קצת יותר מידי זמן הבנתי שטעיתי בדרך כמה פעמים, לבסוף
נכנסתי אל החנייה, עם העצירה היא פתחה את הדלת ויצאה מהאוטו בחופזה, היא רצה
לכיוון הבית כאילו שהיא בורחת ממשהו, בדרך היא נעצרה והקיאה את נשמתה על אחד
השיחים. יצאתי לכיוונה, חיכיתי בנימוס שתסיים, היא התרוממה מעט וללא שהות חיבקתי
אותה אימצתי אותה אליי, בתחילה היא סרבה אחר כך נראה שהתמכרה לרוך.
"אל
תעשה לי את זה שוב"
"
לא מבין מה " הבטתי ישירות לתוך
עיניה
"נעלמת
לי שם בבר"
"
אני מצטער, פשוט התמכרתי לצלילים", לחשתי בשקט, הבנתי שעברתי את הגבול
"אתה
פשוט לא מבין ", היא הרימה את קולה והסתכלה עליי במבט לא ממש ברור
"
אולי, לא היו לי כוונות לעצבן או משהו כזה"
"טוב,
אתה מקרה אבוד, אני נכנסת הביתה , אל תטרח"
עמדתי
שם בחוץ אל מול דלתה, בוהה בחשיכה מנסה להבין מה היה פה לא ממש ידעתי איך מתנהגים
בסיטואציה כזו. הסתובבתי, נעלבתי, לא הסתכלתי לאחור גם לא היה ממש על מה, כשנכנסתי
לקדילאק הבטתי שמאלה היא הייתה בחלון הסלון, מסתכלת על מה שכבר לא יחזור.
