הטלפון בחדר האורחים שבקומה הראשונה לא הפסיק לצלצל, אחרי כמה צלצולים מעצבנים אני מחליט להתעורר. מהר מאד אני מבין שישנה סבירות נמוכה שמשהו יתקשר אליי, הרי אני אורח בדירה הזו.
ולמרות זאת לי תחושה עמוקה ששוב יצלצל הטלפון, הלכתי לרגע למטבח לשתות כוס מים, חלון המטבח היה פתוח פנה לחצר הבית האחורי המטופח של הבית, באמצע הגינה המטופחת עמד שם עץ אפרסק עם פרי בשל, מתחתיו עמד שולחן עגול ממתכת בצבע לבן ושני כסאות מסביבו, דשא מטופח וגזום, בחלק האחורי עמד מחסן מעץ ישן, נראה רעוע במקצת ,בסמוך אליו ספסל עתיק בצבע אדום ישן, בדיוק כמו בתמונות של נגני הבלוז השחורים, חשבתי לעצמי שיכול להיות נחמד לשבת שם על הספסל להסתכל על הכוכבים ולנגן לבד.
הפעם הטלפון צלצל כבר הייתי מוכן לענות.
" הלו "
" את דיוויד בבקשה"
"מדבר", עניתי
" אתה לא מזהה, דפוק? זה זיו"
" מה? איפה? כל העולם מחפש אותך "
"אחי, לא ממש יכול לפרט, אני צריך את העזרה שלך "
"מה העניין?"
" ההרפתקאות שעברתי בשנה האחרונה, עוד יום אחד משהו יכתוב על ספר. האדר איתי, אל תשאל "
" לא שואל, הזוי, האמריקה הזאת"
" תקשיב, אחי, תרים טלפון לאמא שלי ותגיד לה שאני חיי והכל בסדר אתי, אני חיי את החיים... רק תעשה זאת מטלפון ציבורי. זה קריטי"
רשמתי את המספר הטלפון.
הבטן שלי התהפכה, לרגע הרגשתי שאני משתף פעולה עם פושע. לא התאים לי, להסתבך רק הגעתי ללוס- אנג'לס וכל הכוונות שלי היו להשתקע לעבוד קצת ולעוף לדרום אמריקה.
"היי, ד"ש חמה לנסיכה, בסוף זכית ממזר, מגיע לך "
צחוק קליל נשמע מהשפופרת.
"אתה לא רוצה להתחלף איתי , תאמין לי "
" יאללה נדבר, חיים טובים, ניפגש בגיהינום"
חשבתי על הזיו הזה, המוזר הוא שאף פעם אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק, הוא נראה לי האדם הכי שפוי בעולם. פתאום מופיעה התמונה שלו בחדשות, חצי מהעולם רודף אחריו, אולי ישייכו אותי לעניין!?
בשום מקום, לא ממש טוב לי רבאק, איכשהו אני מתחבר לעניינים שלא קשורים אלי, שמעוררים אצלי אי נוחות ורצון לברוח, באותה תקופה חוויתי התקפי חרדה ופקדו אותי דמיונות, כאלו שירדפו אותי עוד רבות בחיים.
החלטתי שמוקדם ככל הניתן אעלה על מטוס ואממש את הרצון הכביר שלי לטייל בנהר הטואיצ'י בבוליביה, כמו היוסי גינסבורג הזה עם ההרפתקאות שלו. אם גינסבורג הוציא ספר על ההרפתקאות שלו ועשה לו שם, אני אכתוב אחד כזה שעדיין לא נשמע בעולם. הצלחתי להירגע, תמיד שאני מכיל בתודעה את יצר התחרות אני משום מה נרגע.
עליתי לחדר הקטן שלי בקומה השנייה, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, סגרתי את הדלת והאור ונרדמתי.
מזה כמה שבועות שאני מתארח אצל הארי, חבר ילדות ששינה את השם שלו מאהרון מאני להארי מאני, אשתו הטרייה ג'יין איתה הוא התחתן לפני כשנה הייתה בוגרת ממנו בעשרים שנה לערך. ג'יין הייתה אמריקאית בלונדינית, גבוהה למראה, כבדת משקל, פנים רגילות, חיוך תפל במקצת, מאד מנומסת, משהו בעניים שלה כבוי.
הארי הזמין אותי אליו לדירה ובעבור שכר דירה זעום ביותר, קבלתי חדר בקומה השנייה. החדר היה לגמרי נחמד, מיטה זוגית ענקית, שטיח מקיר לקיר, שירותים ומקלחת צמודים, ועוד חדר ארונות קטן שהכיל מיטת שדה.
זה התאים לי לעת עתה, לא חשבתי רחוק מידי, כל מה שרציתי זה להמשיך ולברוח, בעיקר מהמחשבות על הבית, לבנון, מהחברים הישנים. רציתי להרגיש אנונימי, לא מוכר לאף אחד, לעשות מעין ריפרש מוחלט להתחיל מהתחלה, אדם לגמרי אחר, לפעמים חשבתי להחליף שם, אבל לא היה לי את האומץ, משום מה כולם קראו לי כבר דייויד, זה התאים לי זה הרחיק אותי ממה שהייתי.
הארי, היה ממש נחמד אליי, חתיכת טיפוס מיוחד, מאד קולני ותזזיתי, היה לו רצון בעיקר להנות לעשות כסף, סמים ולממש את הרצון הכמוס שלו להקים משפחה. הוא הכיר לי את LA המועדונים, הברים הידועים, הרחובות המעניינים, אבל אני נמשכתי בעיקר לרחוב אחד שממש התאים לי, רחוב מלרוז. רחוב מיוחד במינו מלא במוסיקה, חנויות וינטג' והבחורות הכי יפות שראיתי בחיים.
באחת השוטטות שלי הכרתי מוכר בחנות גיטרות בשם רובי בנדר, הוא הציע לי לקנות גיטרה אקוסטית שמאלית במחיר נמוך למדיי, בנדר הגיע מאוהיו כך אמר לי והוא שוהה בעיר מזה שנה, הוא מנסה להצליח עם הלהקה שלו, בנדר היה עם שיער ארוך למדיי, הסתובב עם מכנסיים עד הברכיים, נעלי צבא וחולצת פלנל, הוא היה סטודנט ב MI .
" מה זה MI " ?
" אתה רציני, אחי "
" נו באמת לא מכיר "
" שמע, זה האוניברסיטה למוסיקה , הכי קולית שיש פה"
"איפה זה" ?
" פה על רחוב הוליווד, כל מי שמנגן פה בסצנה בהוליווד לומד שם"
הרמתי את הקול בהתלהבות " תן כתובת אני מגיע מחר"
" מה יש לך לחפש שם " ? שאל רובי
" תגיד אתה רציני, גם אני מנגן "
רובי הפך רציני לרגע " דייב , שמע ביום חמישי תגיע לפינת הרחובות הוליווד ולורל קניון יש שם תחרות להקות, נכיר לך קצת חברים, ונראה איך נסדר אותך הלאה."
לחצנו יד בכיף, הודיתי לו, קניתי ממנו אקוסטית שמאלית ב- 150 דולר, והלכתי ברגל חזרה לביתם של הארי וג'ין, משהו הרגיש לי באוויר שהכוכבים סוף סוף הולכים עם הרצונות הכמוסים שלי, לנגן, ליצור , לשיר, חייכתי לעצמי.
אבל כמו תמיד אצלי ובעיקר בתקופה הזו, כל זמן שהרגשתי שמשהו הולך לכיוונים טובים, חודרת לה לתודעה מחשבה הפוכה שמורידה או אולי מאזנת, נזכרתי שאני צריך לעשות שירות קטן לזיו, עצרתי בטלפון ציבורי, שלפתי את מספר הטלפון מהכיס, וחייגתי לישראל.
" היי, אני חבר של זיו"
"נו, איפה הבן שלי, איפה זיו ?, קולה רעד
"זיו אמר , שהוא אוהב אותך, הכול בסדר אתו, הוא יתארגן וימצא דרך להגיע לארץ, הוא ביקש לומר שהוא לא עשה כלום, הוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הכי לא נכון"
הטלפון נותק משום מה , לא הבנתי עם היא ניתקה או שיש בעיה עם הקו, ניסיתי שוב הפעם הקו היה תפוס.
חשבתי על האישה המסכנה הזאת ועל הגיהינום שהיא עוברת, קודם הבעל מת ואח"כ הבן נעלם בנסיבות מסתוריות, לא יכולתי להרשות לעצמי להתחיל לרחם עליה והחלטתי להשאיר את זה מאחוריי ולא לחשוב על זה יותר, הרמתי את הגיטרה והתחלתי ללכת, לא לפני שנשמע שהטלפון הציבורי מצלצל, לרגע התלבטתי אם לענות, אולי זאת האימא של זיו, אבל המשכתי ללכת. את שלי עשיתי.
נכנסתי אל הבית ברחוב ווילשיר 216, הכניסה פרטית, דשא מטופח, חנייה כמו בית אמריקאי ממעמד הביניים, הדלת הייתה חצי פתוחה, ג'יין ישבה במטבח , גבה מופנה אליי , היא לא טרחה להפנות את המבט. התקרבתי אליה ראשה היה מוטה הצידה, כוס יין על השידה, היא הפנתה את מבטה אליי, עיניה בוכות.
"סגרת את הפאקיניג דלת" ? ראשה שוב הושפל לצד השני, הנהנתי בראשי, היא כבר לא הייתה שם.
דיי נמאס לי מהזוג הזה, לא הייתה לי שפה משותפת איתם, הארי שמע מוסיקה מבאסת לחלוטין. אשתו ג'יין הייתה עצובה רוב היום, לעיתים קרובות שיכורה, היא הייתה כבת ארבעים לערך, השעון מתקתק, הרצון הפנימי שלה היה לעשות ילד, היא מרגישה בתוכה שאוטוטו היא מחוץ למשחק והנה בחור ישראלי מלא תשוקה מגיע וזה מסתדר להם בינתיים, כי הוא צריך גרין-קארד והיא צריכה לממש את חלומה הגדול- ילד.
הזוג הזה בכל שלב נתון של היום קפץ האחד על השני בכדי לממש את האפשרות המוגבלת. משהו כנראה לא עבד להם, הארי המשיך לבלות, וג'יין המשיכה להשתכר...
היא הייתה בוכה לעיתים קרובות, נשענת עליי במטבח תוך כדי שתיית כוס יין אחת אחרי השנייה.
כל ערב היא הטביעה את עצמה ביין.
ערב אחד בעודי יושב ומנסה לתקן את המגבר שלי, תוך כדי נגינה, היא הגיעה אליי למעלה לחדר והחלה בשיח הזוי.
"אני , לא מבינה אותו, הוא ילד, הוא לא מתפתח"
"ג'יין , התחתנת עם בחור בן 22 מה ציפית" ?
" הגרין קארד הדפוק הזה , זה כל מה שהוא רצה"
"ג'יין, הארי הוא חבר , לא רוצה בבקשה להתערב"
" הוא גם לא מצליח להכניס אותי להריון, כנראה שזה אצלו הבעיה "
היא הסתכלה אליי במבט אחר פתאום, הורידה את הכותונת ונעמדה עירומה מולי
נרתעתי לאחור, הייתי חייב להיות פה חד משמעי.
"ג'יין בבקשה, אני לא האיש שלך זה לא יקרה " , היא הבינה את הרצינות שלי, לבשה את החלוק בחזרה ויצאה בוכייה מהחדר.
היה לי קשה להיות שם באמצע כל הברדק הזה, חיכיתי לערב שהארי יגיע לומר לו שמחר אני עוזב.
בגדול לא ממש היה לי לאן ללכת, אבל לא היה אכפת לי. קודם אני אודיע לו שאני מסיים את החודש ואז אחשוב מה לעשות, כל רכושי הסתכם בתרמיל גב מצוין, מגבר גיטרה, גיטרה חשמלית מסוג גיבסון לספול שמאלית, גיטרה אקוסטית מצ'קמקת בשם גירסון ושמונה מאות דולרים במזומן וחלומות גדולים.
מכרתי את האופנוע שהיה לי וקניתי קדילאק ישנה, כבר לא ממש זוכר את הדגם, אני רק זוכר שהנסיעה באוטו הייתה כמו לשוט על סירה, ההחלטה שלי הייתה למצוא מקום אולי באזור שנקרא "הוואלי", שכונה צפונית מהוליווד העיר, אליה מגיעים דרך הרחוב האגדי לורל קניון, חבר סיפר שיש שם קהילה של ישראלים ואפשר גם למצוא עבודה.
מיותר לומר שביום שעזבתי את הבית, בני הזוג לא טרחו להיפרד. העמסתי את הקדילאק בשטויות הקטנות שלי, סגרתי אחרי את הבית, ירדתי מהמדרגות לכיוון החנייה וממבט זריז זיהיתי מולי את השכנה מהבית השכן, היא הלכה יחפה לכיווני, הייתה לה כריזמה בהליכה, מעין בטחון מובנה בעצמה בגופה. נמוכה ממני בכמה סנטימטרים, שיערה חלק מלא, עיניים מלוכסנות, בהירות, היא הייתה כהה, נראית בת למהגרים, לבשה שמלת קיץ, מאותן שמלות, המבליטות את חיטובי גופה המלאים, מאותן היפיות מבוגרות שעדיין שמרו על מראה צעיר ורענן, אם כי יכולת לראות אצלה קמטים דקיקים הבולטים מצווארה.
"היי , לאן אתה בורח" ? שאלה עם חיוך קטן ושוב.
אני שומע את זה כבר שנתיים, עכשיו מאישה שאני לא מכיר בכלל, מה קורה לי עם הנרדפות הזאת שאני מקרין החוצה.
"אני לא בורח, רק נוטש" , עניתי בחיוך
"עקבתי אחריך, בשבועות האחרונים, במיוחד לטעם המיוחד שלך במוסיקה"
"נו אז מה את אומרת "??
"שאתה צריך משהו שיקשיב לנגינה שלך, יש לי בשבילך מה שיעזור".
משהו בעיניים שלה ניצת, לכד והביך אותי
"רגע, מה את יודעת על המוסיקה שלי"?
" היה לי העונג לשמוע אותך מהחלון שלי מול המחסן הישן של ג'יין"
" ואאו תודה " צחקתי , מובך
"זה הטלפון שלי, יש פה גם הזמנה לאשראם, תתקשר שאתה מתמקם"
"אגב, אני רות ואתה" ? " אני דיוויד"
האמת , היא שזה הפתיע אותי וריגש אותי באותה מידה, הייתי נבוך, כל המוזרים של ארצות הברית של אמריקה נדבקים אליי, נזכרתי בשיר של הדורס "אנשים מוזרים".
עליתי על הקדילאק, הכנסתי לדרייב, נסעתי צפונה , לא ממש ידעתי לאן.
כשאתה מוזר, פרצופים מגיחים מהגשם
כשאתה מוזר , אף אחד לא זוכר את שימך.....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה